עובדת סיעודית נפגעה חלתה במחלת הדה קרווין בידיה ונאלצה להפסיק לעבוד, הועדה הרפואית קבעה שלא מגיע לה כל פיצוי כי מרגע שהפסיקה לעבוד המחלה ממילא כבר לא פעילה.

 מחלת הדה-קרווין הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כמחלת מקצוע ביחס למערערת, אשר עבדה כעובדת סיעודית שבמסגרת עבודתה נדרשה להרים מטופלים ולתמוך בהם בידיה. עקב המחלה, הכאבים והמגבלות שסבלה המערערת נאלצה הנ"ל לעזוב את מקום עבודתה. מחלת הדה-קרווין הינה מחלה דלקתית הנגרמת עקב פעולות המתבצעות בידיים, ואשר בהתפרצותה מונעת המשך ביצוע הפעולות הללו עקב כאבים. יודגש, כי עם הפסקת הפעילות אשר הביאה להתפרצות הדלקת תחדל הדלקת וכך גם הכאבים, אך המדובר במחלה כרונית אשר ביטויה הקליני ישוב לכשיחזור החולה לפעולות אשר הציתו את הדלקת למכתחילה. המוסד לביטוח לאומי למרות שהכיר במחלה כנגרמה עקב עבודתה, קבע  את נכותה של המערערת על 0%, וזאת בהסתמך על מצבה הקליני בעת בדיקתה בלבד, ומכיוון שבשעת בדיקתה ע"י הועדה הרפואית לא נמצאו ממצאים קליניים לדלקת. הועדה הרפואית טענה כי מצבה העכשווי אינו מזכה באחוזי נכות ע"פ קובץ תקנות הביטוח הלאומי. זאת, חרף העובדה שאין עוררין שהמחלה עודנה מקננת במערערת וכי ממצאים קליניים ישובו באם תשוב המערערת לעבודתה.
 
בערעור משרדנו לבית הדין האזורי, התקבלה טענתנו כי אין להתעלם ממחלתה של התובעת, אשר הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי, וכי מצבה הקליני העכשווי אינו חזות הכל. זאת ועוד, נטען כי במידה ולא מצאה הועדה תקנה מתאימה בקובץ התקנות עליה לקבוע נכות ע"פ סעיף סל. על כן, החזיר בית הדין האיזורי את הדיון לועדה הרפואית על מנת שזו האחרונה תבחן הנושא פעם נוספת.

ב"ל 40840-06-15